ירדן יקרה,
אני מנסה למצוא את המילים המדוייקות לתאר את התחושה בצורה מדוייקת יותר, אותה תחושה שעולה בי כשאני מבינה שהיום יתקיים השיעור האחרון בקורס...
קורס שיותר נכון לתאר אותו כמסע, מסע שארך שלושת רבעי שנה. מסע בו הובלת אותנו ברגישות גדולה בין רזי ההתמקדות, חשפת בפנינו טכניקות, שיטות תרגול שונות, למעשה לימדת אותנו כלים חשובים לחיים.
זה היה מסע שהותיר בי סימן משמעותי במיוחד בתקופה זו בחיי בה החיישנים שלי עובדים שעות נוספות בחיפוש אחר השראה ודרך לחולל שינוי.
בין שיעור לשיעור שמתי לב כיצד ההתמקדות הולכת ותופסת מקום גדול יותר ויותר בחיי, איך בלי מילים אני מבינה שזה רק חלק שכועס או מאוכזב או פוחד, איך אני שמה לב לתחושות שמגיעות, גם אם אינן נעימות, תחושות שמציעות לי את נקודת המבט שלהן, שזקוקות לקרבה מסויימת ממני, שאכיר בהן, שאראה אותן כשהן מגיעות, שאקשיב להן. או איך במצבים של קונפליקט, ההזמנות של "רוצה-לא-רוצה" עוזרות לי להכניס קצת שקט למערכת.
זה בעיקר מה שההתמקדות הביאה לחיי. שקט, הבנה שלכל חלק שקיים בי יש מקום, שרצוי מאד להאט ולהתמסר להקשבה העמוקה לכל מה שמתחולל בתוכי ומבקש את תשומת הלב שלי.
כמו יתר המשתתפים בקורס השתתפתי בעבר בקורסים ובסדנאות, ועדיין הרגשתי במשהו אחר, שונה בקורס הזה, שהיה מאד חוויתי, מלמד, מרתק. בזכותו נחשפתי לעולם חדש שקודם לא היכרתי, רכשתי כלי שאני מאמינה שישרת אותי בהמשך הדרך. הלימוד לא נעשה רק לשם התעודה, אלא כלימוד לחיים, תרגול שייטיב עם חיי ועם האחרים אותם אלווה בהמשך.
ועל כל אלו מגיעה לך התודה, מכל הלב.
מודה לך על ההקשבה שלך לכל אחד ואחת מהנוכחים בחדר, על הידע הרב שחלקת עמנו, על הסבלנות במענה על עוד ועוד שאלות שנשאלו, על האוירה המכילה ומקבלת, הלא רשמית ולא שיפוטית שנכחה בחדר, בזכותך.
אין לי ספק שהמפגשים השבועיים של ראשון אחה"צ על הכריות יחסרו לי....
בהערכה רבה והכרת תודה גדולה על שנת התמקדות מעניינת ומרתקת,
